החלטה בתיק ת"א 1163-07

1.         בפני בקשה מטעם המבקש (להלן: "הנתבע 3" או "המבקש") לביטול עיקול זמני שהוטל במעמד צד אחד על זכויותיו בבית אשר ברחוב הבונים 124 באבן יהודה (להלן : "הבקשה", "העיקול הזמני" ו"הנכס" בהתאמה) על פי החלטתי מיום 26.3.12.

טענות הצדדים בקליפת אגוז

            טענות המבקש

2.         המבקש טוען כי במסגרת התיק נשוא הבקשה, בקשות חוזרות ונשנות להטלת עיקולים אישיים על נכסי המבקש, נדחו שוב ושוב בכל הערכאות וכי משום מה זכרן של החלטות אלה לא זכה לפירוט כדבעי בבקשת המשיבה (להלן: "המשיבה או "התובעת") ובתצהיר הנלווה אליה.

3.         לאור האמור טוען המבקש כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, תוך העלמת עובדות מהותיות ויצירת רושם מוטעה על ידי סילוף ואמירת חצאי אמיתות ודי בטעמים אלו כדי להביא לידי ביטול העיקול הזמני שהוטל.

4.         עוד טוען המבקש לעצם הבקשה כי אין בה בדל של נימוק משפטי ו/או ראיה לכאורה לעצם נחיצות הטלת עיקול זמני על נכס המבקש דווקא ואין בה אף נימוק משפטי אחד שעניינו בסיכויי התובענה כנגד המבקש ולו ברמה הלכאורית.

5.         כמו כן טוען המבקש כי העיקול הזמני פקע וזאת הואיל והחלטת בית המשפט בדבר הטלת העיקול במעמד צד אחד, ניתנה ביום 26.3.12 אך לא הומצאה למבקש בתוך 3 ימים, קרי במועד כנדרש בתקנה 367 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") ומכאן שעל פי תקנה 370 (ד) לתקנות - פקע העיקול.

             טענות המשיבה

6.         המשיבה (להלן: "המשיבה" או "התובעת") טוענת כי הבקשה לביטול העיקול, דינה להימחק על הסף, שכן לא הוגשה במועד, קרי 30 יום ממועד המצאתו של צו העיקול וזאת בניגוד לסעיף 367 (ג) לתקנות.

            לטענת המשיבה, הבקשה הועברה בפקס' לב"כ המבקש ביום 4.4.12 והמבקש מאשר בתצהירו כי הבקשה הומצאה לב"כ ביום 9.4.12. ואילו הבקשה לביטול העיקול הוגשה ביום 18.6.12, קרי למעלה מחודשיים לאחר שנודע למבקש על הטלת העיקול.

7.         עוד טוענת המשיבה כי טענת המבקש לפיה החלטות קודמות של בית המשפט חזרו וקבעו כי העיקולים יוטלו על נכסי חברת מרבד בלבד (הנתבעת 1) ולא על נכסי המבקש הינה מוטעית ומטעה.

            לטענת המשיבה, הבקשה להטלת העיקול מבוססת על עיקול זמני אשר הוטל על ידי כב' הרשמת שלזינגר שמאי מיום 22.1.07 ואשר חל על המבקש וכי בדיון שהתקיים ביום 15.7.07 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה העיקולים יוסרו בין היתר בכפוף לאישור חברת ע.ס.מ. צמה בע"מ (המחזיקה 1) כי מתוך כספים אשר יגיעו לנתבעים ממנה, (ביניהם המבקש) יועברו 150,000 ש"ח להבטחת סכום התביעה, וכי דין כספים אלו כדין עיקול.

8.         אף לגופו של עניין טוען ב"כ המשיבה  כי הבקשה להטלת העיקול הזמני הוגשה מתוך חשש של התובעת כי עד למועד פס"ד לא יהיה ממי להיפרע, שכן לטענתו, לנתבעים לא מגיעים כספים מחברת ע.ס.מ. צמה הנמצאת בפירוק ולפיכך לעיקול על נכסי הנתבעים בחברה אין תוקף.

9.         אשר לטענת המבקש בדבר פקיעת הצו, טוענת המשיבה כי הצו נמסר לתובעת ביום 28.3.12. ביום 4.4.12 העבירה התובעת את הבקשה והצו בפקס לב"כ המבקשת וביום 5.4.12 נשלחה הבקשה על נספחיה והצו לב"כ המבקש בדואר ואישור המסירה נחתם על ידי ב"כ המבקש ביום 9.4.12.

דיון והכרעה

10.        לצורך הטלת העיקול ובמקרה זה השארת הצו על כנו, על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומה של תשתית לכאורית בעילת התביעה - תקנות 362 ו- 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") ובהתאם להלכה הפסוקה. התקנות מורות כי בית המשפט מוסמך להטיל עיקול זמני אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה וכי קיים חשש סביר כי אי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.

            בנוסף לשני קריטריונים אלה, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת כללי המוצא את ביטויו בתקנה 362 (ב) לתקנות הקובעת:

            "בהחלטות בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

            (1)        הנזק שיגרם למבקש אם לא ינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שיגרם למשיב אם ינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להגרם למחזיק או לאדם אחר;